רש"י על נדרים מ״ט

1 מתני' הנודר מן המבושל מותר בצלי ובשלוק - מבושל מבושל כראוי:

2 שלוק - מבושל יותר מדאי:

3 קונם תבשיל שאיני טועם - כל תבשיל במשמע:

4 מעשה קדרה רך - שיש בה רוטב:

5 אבל לא בעבה - כגון דייסא:

6 טורמוטא הרמוצה מפרש בגמ':

7 רתחתא - דבר הרותח כגון רוטב וכל דדמי ליה:

8 היורד לקדרה - דמשמע בין צונן בין רותח:

9 אסור בכל המתבשלין - בין רך בין עבה:

10 גמ' ר' יאשיה אוסר - בצלי ובשלוק דמתקרי נמי מבושל:

11 הלך אחר לשון בני אדם - דאין דרכם לקרות לצלי מבושל:

12 והא מתבשיל נדר - דמשמע בין רך בין עבה:

13 האי תנא - דמתניתין דלא קרי לעבה תבשיל:

14 בכל מידי דמתאכלא ביה ריפתא - דמלפתין בו את הפת קרי תבשיל:

15 והא תניא - בניחותא:

16 בהיטריות רכות - בדילועין רכות שהחולין אוכלין בהן פיתן:

17 איני - מי אוכלין החולין מהן:

18 חזא קרא דמחיתא - דלעת מונחת שם שהיה אוכל ממנה:

19 לוליבא דקרא בסלקא - תוכו של דלעת יפה לאכול עם התרדין:

20 לוליבא דכיתנא - תוכן של זרעוני פשתן יפים לאכלן בכותח:

21 ודבר זה אסור לאומרו בפני עם הארץ - משום דדבר מעולה הוא לרפואה ואסור לומר להם שום דבר שיהנו ממנו ואית דאמרי דלא ליכלו טובא וליפסדו כיתנא:

22 חולין רבנן - שעוסקין בתורה ואינם נהנים מן העולם ובאים לידי חולי:

23 מצלינן אקצירי - רופא חולי עמו ישראל:

24 מריעי - על פליטת סופריהן:

25 מתניתין - דקתני דעבה לא מיתאכלא בריפתא:

26 דלא כבבלאי - דמלפתי פיתן בדייסא דהויא עבה:

27 נקדני - דייקנים במאכל:

28 היכין מעלי - באיזה דבר מעולה אכילת הדייסא:

29 דחיטי - יכול לאכלה בלחם של חטים ודייסא דשערי יכול לאכלה בלחם של שעורים:

30 או דילמא - דייסא של חטים יפה לאכול בשל שעורים ושל שעורים בשל חטים ואית דגרסי נקרני מלשון כי קרן עור פניו שמות ל״ד:כ״ט מלאים חכמה ומאירה פניהם שנא' חכמת אדם תאיר פניו:

31 אכלה בחסיסי - היה מלפת פיתו בחסיסי ומפרש לה במסכת פסחים דף לט: קימחא דאבישונא קמח של קליות שעורים שלא הביאו שליש ומיבשין אותן בתנור וקלופין הן:

32 מזמני לך לאכל דייסא עד פרסה - דע שאותו מאכל איכו סועד לבך אלא עד הילוך פרסה. ובשר השור עד שלש פרסאות: ע"א אי מזמני לך לאכול דייסא עד פרסה לך אחר דייסא לאכול וטפי לא ולאכול בשר שור לך עד שלש פרסאות:

33 כל מידעם לא תפלוט קמי רבך - לא תרוק רוק בפני רבך כדאמר במס' עירובין דף צט. הרק לפני רבו חייב מיתה שנאמר וכל משנאי אהבו מות אבל אם אכלת דלעת ודייסא ונזדמן לך הרוק בפיך פלוט בפני רבך וזרוק אותו לחוץ שיש בו סכנת נפשות שהן קשין לגופו של אדם כפתילה של אבר:

34 ואפילו לפני שבור מלכא פלוט - ואל תתבייש:

35 צאתך - עפרורית שבצפרניו:

36 עד מתי אתה מאכילני רוקך - שהיה נותן ההוצא בפיו ומדביק בו הרוק שבפיו ומחזירו בקערה:

37 בלוספיין - תאנים שנתבשלו יותר מדאי:

38 כיון שאין יוצאין מבני מעים:

39 כ"ש - דמעלו שנסמוך עליהן שאין אנו צריכים לאכול מאכל אחר למחר:

40 מורה ורוי - אתה תלמיד בעל הוראה ואתה שיכור מפני שהיו פניו צהובין כל שעה:

41 הימנותא בידא דההיא איתתא - אמונתי בידך שאיני שותה כל השנה יין אלא קידושא ואבדלתא:

42 וחוגר אני צדעי - וקושר אני צדעי פדחתי משום מיחוש ראשי מפני ד' כוסות ששתיתי שאני חושש מהן מפסח עד עצרת:

43 אי כמלוי ברבית כו' - שהן מרויחין ביותר ופניהן צהובין ויפין:

44 תרוייהו - לגדל חזירין ולהלוות ברבית אסירי ליהודאי ודאי לאו מינייהו פני צהובין:

45 שקיל גולפא - היה נושא הקנקן לבית המדרש לישב עליה:

46 מלאכה שמכבדת כו' - דעכשיו ישב עליה בבית המדרש:

47 נפקת נקטת עמרא - יצאת לשוק וקנתה לצמר ועבדה גלימא:

48 דהוטבי - ועשתה ממנו סרבל טוב:

49 וכד נפקת - איהי לשוקא הות ניכסי ביה:

50 ורבי יהודה כד הוה מצלי הוה נמי מכסי ביה:

51 שעטני מעיל - שתיה להן חביב כל כך שלא היה להן אחר: